3. מצטיידים בתחמושת
הוא חייב שיהיה לו מה להפסיד אצלך. התחמושת יכולה להיות מנטלית או חומרית. חבילת קלפי יוגי-הו שרכשת לו רק לפני יומיים, כרטיסים לכדורגל, הזכות לשחק בסוני, וטו על צפייה ב"שיר שלנו" (האפרוח הפרטי שלי קרוע על התחת של נינט). כל אחת והג'וניור שלה. הרעיון הוא לפגוע כדי להכאיב. עדיף כאב חד וממוקד כדי לגמור עם זה מהר. לכל ילד יש את הנקודה הרגישה שלו ותפקידך כאם הוא לגלות אותה ולעשות בה שימוש למען רווחתך ועתידו נטול הסורגים של בנך.
החיים כידוע לא מושלמים ולפיכך בדרך כלל הקרבות שלנו מתוזמנים לא משהו. זה יכול לתפוס אותך כשאת מרוטה. בדיוק חזרת מהמשרד, בתום שמונה שעות עבודה שבה יבשו לך את המוח וכל מה שאת חולמת עליו זה להיות עוד פעם בת שמונה בעצמך. את רוצה שאמא תשים לך שניצל ופירה על השולחן ולקינוח תשלח אותך להתקלח ולנוח. כן, הנשים של היום לא באמת חולמות על "יערות הכרמל", הן חולמות על חצי פנסיון אצל אמא.
4. את בוחרת את העיתוי שמתאים לך
זה המפתח להצלחה. את חייבת לשלוט בעיתוי. למשל כשאבא שלו, הסמרטוט הרכרוכי שלא יכול לשמוע את הילד בוכה, לא בבית. התיזמון המושלם הוא אחרי שנחת, את לא על בטן ריקה ולא על שלפוחית מלאה. אין חובה לפנות את הילדים האחרים מן הבית. נהפוך הוא. מפגן של נחישות כלפי הסורר יכול לשמש שיעור נאה גם להם על מנת שלא יחשבו על זה אפילו.
עכשיו את שואלת: "אכלתי, נחתי, התרוקנתי, אבל דווקא עכשיו לא בא לו לפתוח עלי את הג'ורה". מותק, קטן עלייך. היה לו את זה אתמול ושלשום כשדווקא לך היה מאד לא נוח. תירגעי. יש לו את הפוטנציאל לזה גם היום.
5. עלייך לעורר פרובוקציה, ליצור משבר יש מאין.
בלי להיתמם, את יודעת לעשות את זה ואם לא - אני מוכנה להיות הקסנטיפה שתאיר את דרכך באפילה. תורי לג'וניור בקול סמכותי לעשות משהו לא צודק ואולי מקומם שכל תכליתו היא לומר "תעשה, כי ככה אמרתי". נכון, קשה לך עם זה. ההורים של היום מכינים מצגת פאואר-פוינט לילד כדי להסביר לו למה זה הכרחי לצחצח שיניים לפני השינה, ומראים לו את התשואה האלטרנטיבית על הכסף שאפשר לעשות במקום לשלם לרופא שיניים. אבל אלה אותם הורים שבסוף לא רק משלמים לרופא שיניים, אלא גם לכמה פסיכולוגים בדרך. "תעשה כי אני אמרתי ואני אמא שלך" זה לא ממש רעיון רע, מה עוד שהוא נועד למטרה לימודית קדושה. המטרה היא ללמד אותו שהוא יכול לשלוט בעצמו גם כשהוא נורא כועס ואפילו רותח, גם כשנראה לו שמקיזים את דמו וכי העולם קשר קשר נגדו. גם אז, כשזה אמא שלו, הוא לא יכול לפתוח עליה ג'ורה. גם כשכועסים יש גבולות שחייבים לכבד. משום שאם אנחנו לא מלמדים את הילדים את גבולות הכעס ולא מלמדים אותם שליטה עצמית - אנחנו חוטאים להם ומבצעים פשע שהוא הרבה יותר גדול מלא לכבד את אביך ואמך. הוא פשע נגד עצמם. התחושה הפנימית של אובדן השליטה מייצרת יותר ויותר אשם וחוסר כבוד עצמי.
6. מתעלמים ממניפולציות.
עלייך לפתח עור של פיל ושיריון של צב מפני המניפולציות של ג'וניור. הדרכים לביצוע המניפולציות רבות אבל העיקרון הוא אותו עיקרון בכולן. הכוונה לסחיטה רגשית שמטרתה להניע אותך לוותר לו, להסכים למשהו שאת לא רוצה, רק בגלל שהילד מנגן לך על הנימים שמחוברים ישירות לרגשות האשם שלך...
זה יכול להיות הגירסה הרכה "את מעצבנת", הגירסה המשווה "אני אוהב את אבא יותר", או זאת שמתחת לחגורה "חבל שאת אמא שלי". זיכרי, מניפולציה היא כמו טנגו ותמיד מורכבת משניים - אחד שעושה אותה ואחד (במקרה הזה זו את) שמסכים בשתיקה. אבל את הריקוד המושחת הזה את חייבת להפסיק לרקוד.
7. מאפשרים לו להביע את הרגשות שלו גם כשהם פוגעים בך.
לג'וניור מותר להביע רגשות גם כשהם מאוד שליליים וגם כשהם מאוד לא נעימים לאוזנייך. מותר לו לכעוס, ואפילו לשנוא אותך. לרגשות הללו אין קשר לדרך שבה הוא מדבר אלייך או לכך שהוא מערער על סמכותך ההורית. הוא מנסה, והניסיון שלך אינו פוטר אותך ממה שאת צריכה לעשות .
זהו המפתח לטיפול במינפולציה. את נותנת לגיטימציה לרגשות שלו, ו…מתעלמת לחלוטין מכל משמעות אופרטיבית של המינפולציה.
כשהוא אומר "אני שונא אותך" או "אוהב רק את אבא", את אומרת לו "אני מבינה וזה בסדר גמור להרגיש ככה". זה הכל. אם את ממש ישרה את יכולה להודות באוזניו שהיו כמה רגעים בחיים שגת את לא ממש חיבבת את אמא שלך…
8. את לא זזה סנטימטר מהדרישה שלך ממנו. בין אם זה ללכת לחדר או להפסיק לנבל את הפה.
צלחת את המערכה- אל תנוחי עוד על זרי הדפנה.
כזכור לך, הפה שלך עבר חיטוי יסודי לפני המערכה ועכשיו לא רק את שומרת עליו. עכשיו גם ג'וניור צורף למערך ההגנה. מטעמי כבוד עצמי, נקמה או סתם פנקסנות גנטית, הוא אורב לכל מעידה שלך בעניין איכות הסביבה, ולכן הישמרי לך.
אם בכל זאת הילד תפס אותך בקלקלתך, תתמודדי כמו גיבורה. הודי באומץ כי כשלת, תודי לו על השמירה הצמודה ותנסי להשתפר.
בהצלחה ממני,
העוברת בימים אלה ממש תהליכי טיהור משל עצמי.
כשג'וניור פותח את הג'ורה
לא, אין הכוונה לתכשיט בן שש עם אספירציות של אינסטלטור לעתיד. הכוונה ליצור הקטן הזה שהיה פעם נורא קטן וחמוד. פתאום, אי שם בסביבות רבע לשמונה אביבים, את נתקלת לראשונה בתופעה שכמעט כולנו כהורים נתקלים בה בימים אלו: ג'וניור עומד ופותח עלייך את הג'ורה.
הטון משתנה, לפעמים גם המילים מתגוונות, אבל ממש לא נדיר למצוא גם במשפחות הכי טובות פניני לשון דוגמת "טיפשה" או "מטומטמת". יש לי חברה שאפילו זכתה לתואר "מפגרת" מהבן שבע שלה. החל מגיל שנתיים פלוס את יכולה לצַפּות בעונג מאד מפוקפק ל: "את לא מחליטה עליי" ואז זה מתחיל להתדרדר, ועלול להגיע ל"מי את חושבת שאת?" בסביבות גיל שתים עשרה פלוס, עקב מצוקת הורמונים קשה.
בראש מתנגנת לה מחשבה נוגה "אולי אני האמ-אמא שלך שסחבה אותך תשעה חודשים, עלתה עשרים קילו בגללך (חלקם נותרו כתזכורת תמידית לכך שאני כבר לא בת שש עשרה), ושמאז מנסה להיות האמא שאמרו לה שהיא צריכה להיות במסגרת הסופרמניה המתקדמת. זה מי שאני חושבת שאני, פרחח כפוי טובה שכמוך".
בעוד הדם עולה לך לראש ופוצח בדיסקו סוער עם הכעס והעלבון, את תופסת את עצמך חושבת, ובדרך-כלל גם פולטת "בוא'נה, מי הוא חושב שהוא? שיחזור מיד למקומו הטבעי - קטן ומושתן -ואם אפשר שיחזור להיות זרעון עמוק עמוק אצל אבא שלו."
לתופעה הזאת שבה ג'וניור קם ופותח עלייך את הג'ורה, קוראים במילים קליניות "אובדן הסמכות ההורית", אבל היא באה לתאר תופעה הרבה פחות סטרילית, ובעברית צחה "הילד פשוט מחרבן לך על הראש".
מה עושים?
1. אפשר כמובן להירשם למכון אדלר, אבל בשביל זה את לא צריכה אותי.
2. מתחילים במודעות ורצוי כמה שיותר מוקדם. עצימת עיניים ממש לא תסייע לך. כשהילד אומר "את לא מחליטה עלי" - זה לא באמת חתירה לעצמאות. זו ביקורת גבולות פשוטה - וכדאי שתשללי לו את הדרכון לפני שהוא נכנס לארץ ללא גבולות.
3. לוקחים אחריות - כשם שיש לך אחריות בהבאתו לעולם, כך סייעת לו שלא במתכוון להגיע לארץ הג'יפה. רמז - חפשי אצלך. בדרך כלל תמצאי שאת לפחות חלק מהמודל שבו הוא השתמש לחיקוי. כשבני הבכור אמר "מאניאק" לראשונה בגיל שנתיים בסמיכות ל"טרקטור" ו"אוטו" נאלצנו להודות, אבא שלו ואני, שהמלה הזו די חביבה עלינו בעצם ולפיכך מושמעת אצלנו חדשות לבקרים. לאחר תחקיר לא מעמיק, שכלל בעצם הקשבה לעצמי במשך שעתיים, הבנתי שגם המונח "כוס אמק" לא צנח מן השמיים אלא היה אורח קבוע בבית של הפה שלי, ולפיכך הוא רק הלך לבקר בפה של הזאטוט שלי.
אם זה לא אצלך זה אצל בעלך.
זה תמיד הולך לכיוון הרע. בהתחלה זה עלאק חמוד, אבל איך שזה הופך אישי זה מאבד מהר מאוד מהקסם. מה לעשות, ההורות לא הפכה אותנו נטולי אגו לחלוטין ולפיכך אנחנו בעלי פוטנציאל היעלבות מרשים.
אם הפנמת את כל זה כל שנותר לך הוא:
לצאת לקרב על איכות הסביבה וטיהור השופכין.
כמו כל גנרל שמכבד את עצמו יש לך כמה כללי הכנה לקרב.
1. הכנה מנטלית
את חייבת להביא את עצמך למקום של נחישות לפחות כמו של פיני גרשון ב"פיינל פור". הנחישות צריכה להיות בדרגה של "ימות העולם, הילד הזה לא הולך לפתוח עלי את הג'ורה עוד פעם". עם פחות מזה אל תצאי בכלל לקרב.
את הנחישות משיגים באמצעות כאב. אמורפי מדי? זה הולך ככה. את אומרת לעצמך: "אם אני לא מטהרת לו את הפה עכשיו זה הולך להזדהם עוד יותר". ואז את מתחילה לדמיין לעצמך את סצינת החוצפה האחרונה, אבל בצבעים הרבה יותר קודרים ממה שהיתה, בדרגה של סרט זוועות. במקום ה"סתומה" שהוא קרא לך את מדמיינת "מפגרת" במקום צעקה בדרגה שלוש את מדמיינת אותו עומד וצורח באוקטבות שמעירות את השכן בקצה השני של הרחוב. את תסריט הזוועות את מעצימה לא רק באמצעות החלפת הגידופין הפשוטים בניבולי פה מצמררים, אלא גם באמצעות התחושות. במקום זעם קל מהול בחוסר אונים, את חשה גלי בושה והשפלה בעוצמות כאלה, שאת לא מעיזה לרדת למכולת שמא יזהו אותך כאמא של הערס שאת מגדלת שתי קומות מעל.
אם זה לא מספיק מכאיב, תלכי עוד יותר רחוק עם הדמיון. תדמייני את הילד שלך (אקס חמוד, כאמור) מגלגל חשיש במוסד לעבריינים צעירים, לשם נשלח כשאת ואישך היקר איבדתם עליו שליטה לחלוטין. תציירי את התמונה בדיוק, עם הרבה פרטים, עד שתרגישי שהכאב כל כך עז שהוא משגר אותך למשימה לאומית של הצלת נפש הילד שלך. כאב כל כך עז שנותן לך מוטיביציה של רמבו וכוחות של שוורצנגר… כל כך עז עד ש "ימות העולם, הילד הזה לא יפתח עלי את הג'ורה עוד פעם".
2. עורכים טקס פרידה למילות הגנאי החביבות עלייך.
כיוון שכבר הפנמת שאת מודל לחיקוי, את חייבת להבין שמבצע טיהור השופכין לא יכול לפסוח גם עלייך. את צריכה לשמש לו פה זך לחיקוי. דיבורים לא שווים כלום אם את לא מיישמת אותם בעצמך. את רושמת על פתק את עשרת הלהיטים במצעד הג'ורה שלך לדוגמא: אידיוט=אובדן שליטה, סתום=אובדן שליטה, מאניאק=אובדן שליטה, כוס עמק=אובדן שליטה.
את הרשימה הזו את משננת המון פעמים ביום, ממש כמו תפילין בבוקר ולפני השינה, שלושים-ארבעים פעם ברציפות. זה נשמע אינפנטילי אבל זה חשוב, זה סוג של התנייה שאת חייבת להכניס למערכת העצבים שלך. אם תעשי זאת שבוע ימים ברציפות בהתאם להוראות תוכלי להיגמל מהדרעק שלך וזהו תנאי הכרחי לפני שתוכלי לגמול את ג'וניור מג'יפתו שלו.
